סיימתי את הקודם עם דמעות התרגשות על המתנה שלי והיא מילה, התינוקת הקטנה שהפגישה אותי עם החופש והייעוד הפנימי שלי. אז עוד לא ידעתי בכלל איך לקרוא לזה, מה זה הדבר הזה ואם יש מקצוע בכלל שקשור לכל התחושות שאני מרגישה.
חיפשתי מקצוע כי זה הדבר שהיה חסר לי מכל, הזהות המקצועית שלי. את הרוב השגתי אבל בגיל 29 אך משהו חשוב ביותר בזהות שלי היה מאוד חסר.
המציאות שאני ראיתי היא שכולם מסביב יודעים מה הם רוצים מעצמם מקצועית ורק אני לא, וזה מאוד הלחיץ אותי.
למען האמת חשבתי לעצמי שרוב אם לא כל האנשים ידעו כבר בגיל 5 מה הם רוצים להיות כשאנשים (מעצבנים) שאלו אותם "מה אתה רוצה להיות שתהיה גדול?" ואני אף פעם לא ידעתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. לא רוצה להיות רופאה (יש לנו מלא כאלה במשפחה), לא מהנדסת כמו אבא, לא אוהבת במה כמו אמא אז מה אני לעזאזל??
הספק הזה ניקר בי שנים, ניקר ולא הרפה, ותמיד לווה ברגשות נעימים של ייאוש, תסכול, אכזבה ובעיקר חרדה. חרדה שאני לא בסדר, אולי פגומה ולא יודעת מה אני ומי אני מקצועית ואם אני לא יודעת מי אני מקצועית אז איך אתקיים בחיים האלה? איך אתפרנס ? אבל אנחנו יודעות כבר שמקצוע הוא לא רק פרנסה כי לעבודה אפשר לצאת רק כדי להרוויח כסף ואני מחפשת משמעות שגם תביא איתה שפע.
אז למדתי תואר בתקשורת. גם זה הגיע אחרי שאבא שלי שהבחין בייאושי ולקח אותי לאבחון מקצועי (חושבת שככה קוראים לזה) באיזה מכון יוקרתי ברמת השרון. כשסיימתי כמה שעות טובות של מבחנים סיזיפיים אמרו לי שאני טובה עם אנשים, מאוד תקשורתית ויצירתית כאילו דההה?? בשביל זה נבחנתי ? את זה אני יודעת מגיל אפס. טוב אז במכתב של האבחון הייתה המלצה ללכת ללמוד תקשורת אז הלכתי. ואחרי שלוש שנים גם הוצאתי תואר ראשון בהצטיינות ועדיין זה לא היה זה. אז המשכתי ואחרי התואר צריך לעבוד לא? וכבר יש לי מקצוע אז הלכתי לעבוד במשרד יח"צ. איכססס!! וגם זה לא היה זה ואז אחרי לא הרבה זמן מילה נולדה וזה כבר קשור לבלוג הקודם. והיא זאת שהפגישה אותי עם החופש להיות בלי מחויבות למצוא מקצוע רשמי, כי בתכל'ס אני עובדת עכשיו 24/7 בלהיות אמא אז איך שלא הכירו בזה כמקצוע שלפחות מקבלים גם משכורת בעבורו?
אז את הניצוץ הזה שמרתי. והאסימון הגדול נפל לי במעגל אימהות שישבתי בו עם מילה בת החודשיים וידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות כשאהיה גדולה, בעצם כבר עכשיו אני גדולה!! התרגשות ענקית עטפה אותי ואני ידעתי שמה שאני רוצה לעשות זה לחנוך אימהות בדרכן הראשונה, את כל מה שאני הרגשתי אני רוצה שאימהות אחרות גם ירגישו, אני רוצה שאימהות לא ישבו לבד בבית, שלאימהות יהיה עם מי לדבר ואת מי לשתף ואת מי לשאול שאלות, שאימהות יפגשו אימהות כמוהן כי ככה זה אמור להיות!! אני לא הרגשתי לבד כי לא הייתי לבד, הייתי עם גלית ולכן הקושי היה נסבל ויכולתי להכיל אותו ולהתמודד איתו. הייתי מחוברת ללידה מחדש שלי, דברתי אימהות כל היום כי זה מה שעניין אותי, הייתי כל כולי בהוויה ובחוויה לטוב ולרע והרגשתי שם טוב!! אבל איך לעזאזל הופכים את זה למקצוע?
שיטוט בגוגל הוביל אותי למרכז גדול דאז לאימהות ותינוקות שגם מלמד הנחיית קבוצות אחרי לידה , אך את המבחן שבזכותו אקבל תעודה לא יכולתי לעבור כי פחדתי להנחות קבוצה יותר נכון שקשקתי. אז מה עושים עכשיו לעזאזל???? אהה וגם הייתי בהריון שני כבר.
