משפט חכם שגרם לשינוי גדול

יששש סיימתי את הלימודים

שנה שלמה של לימודים מרתקים, הרצאות,מבחנים וסטאז' נגמרו. מתחילה שנה חדשה, בשבילי זאת הייתה שנה מיוחדת, שנה שבה עשיתי בדיוק את מה שרציתי והגעתי לאן שרציתי אני מטפלת בLICBT !!

אני זוכרת לפני שלקחתי את ההחלטה ללמוד את זה חשבתי לעצמי, "יש לי כבר מקצוע, ואני לא כזאת צעירה (38) אז מה עכשיו אלך ללמוד עוד משהו? ואז משהי חכמה אמרה לי משפט חזק שמלווה אותי מאז והוא הולך ככה..
"הזמן בכל מקרה יעבור השאלה הנשאלת היא מה תעשי איתו ". משפט כביכול מאוד פשוט לא? אבל לי הוא נתן המון. הוא נתן לי את הפרספקטיבה הנכונה ואת המוטיבציה לנוע. הרי מה זה משנה בת כמה אני אם זה הרצון שלי והרי הזמן באמת יעבור אם אלמד או שלא אלמד אז אם ככה כדאי ללמוד את מה שאני באמת רוצה.

במציאות כשהגעתי ללימודים הייתי אחת הצעירות בסופו של דבר. מה אני מנסה להעביר בכל זה בעצם שהמחשבות שלנו פעמים רבות מובילות אותנו להחלטות לא נכונות ולמה? כי אנחנו חושבות על הצד השלילי ומרגישים רגשות לא נעימים רגש לא נעים גורם לי לפעול בצורה של הימנעות בדרך כלל ולא לעשות כי אני לא רוצה להרגיש לא נעים הרי...

אם הייתי פועלת  על פי המחשבה "אני מבוגרת כבר כדי ללמוד להיות מטפלת" אז במציאות לא הייתי עושה את הדבר שאני הכי אוהבת לעשות וזה להיות מטפלת ולמה? כי הייתי מרגישה ייאוש, תסכול,עצבות (על הפספוס) אבל לא עושה ואז הייתי מפסידה את כל זה. אבל ההחלטה לשנות את המחשבה התוקעת הובילה אותי לסיים בהצלחה גדולה את הלימודים וליהנות מכל רגע .

אז מהיום אני מטפלת בנשים שמתמודדות עם חרדות ודיכאון סביב התקופה של הריון לידה ואמהות ועוזרת להן (גם) לשנות את המחשבות שלהן כלפי עצמן ולהרגיש טוב יותר!!.

אז למה בעצם אני מספרת את כל זה? כדי שתדעו שיש לכן יכולת לשנות את החשיבה שלכן ולהגיע למקומות מופלאים.

אני מאמינה גדולה שקושי הוא צומת. ומה זה אומר? שבעצם הוא מצביע על המקום שדורש התייחסות אחרת, על כך שכאן בדיוק איפה שקשה יש לי את הבחירה האם להמשיך באותה הדרך או לבחור לשנות.

לחרדה או לדיכאון יש סיבה שהופיעו דווקא עכשיו ויש "להן" מה לומר ולתת לכן..אם רק תבחרו להקשיב להן או שבעצם לקול שלכן.

People photograph designed by Pressfoto - Freepik.com

אז מה עושים עם כל הטוב הזה?

 סיימתי את הקודם עם דמעות התרגשות על המתנה שלי והיא מילה, התינוקת הקטנה שהפגישה אותי עם החופש והייעוד הפנימי שלי. אז עוד לא ידעתי בכלל איך לקרוא לזה, מה זה הדבר הזה ואם יש מקצוע בכלל שקשור לכל התחושות שאני מרגישה.
חיפשתי מקצוע כי זה הדבר שהיה חסר לי מכל, הזהות המקצועית שלי. את הרוב השגתי אבל בגיל 29 אך משהו חשוב ביותר בזהות שלי היה מאוד חסר.

המציאות שאני ראיתי היא שכולם מסביב יודעים מה הם רוצים מעצמם מקצועית ורק אני לא, וזה מאוד הלחיץ אותי.
למען האמת חשבתי לעצמי שרוב אם לא כל האנשים ידעו כבר בגיל 5 מה הם רוצים להיות כשאנשים (מעצבנים) שאלו אותם  "מה אתה רוצה להיות שתהיה גדול?" ואני אף פעם לא ידעתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה.  לא רוצה להיות רופאה (יש לנו מלא כאלה במשפחה), לא מהנדסת כמו אבא, לא אוהבת במה כמו אמא אז מה אני לעזאזל??

הספק הזה ניקר בי שנים, ניקר ולא הרפה, ותמיד לווה ברגשות נעימים של ייאוש, תסכול, אכזבה ובעיקר חרדה. חרדה שאני לא בסדר, אולי פגומה ולא יודעת מה אני ומי אני מקצועית ואם אני לא יודעת מי אני מקצועית אז איך אתקיים בחיים האלה? איך אתפרנס ? אבל אנחנו יודעות כבר שמקצוע הוא לא רק פרנסה כי לעבודה אפשר לצאת רק כדי להרוויח כסף ואני מחפשת משמעות שגם תביא איתה שפע.

אז למדתי תואר בתקשורת. גם זה הגיע  אחרי שאבא שלי שהבחין בייאושי ולקח אותי לאבחון מקצועי (חושבת שככה קוראים לזה) באיזה מכון יוקרתי ברמת השרון. כשסיימתי כמה שעות טובות של מבחנים סיזיפיים אמרו לי שאני טובה עם אנשים, מאוד תקשורתית ויצירתית כאילו דההה?? בשביל זה נבחנתי ? את זה אני יודעת מגיל אפס. טוב אז במכתב של האבחון הייתה המלצה ללכת ללמוד תקשורת אז הלכתי. ואחרי שלוש שנים גם הוצאתי תואר ראשון בהצטיינות ועדיין זה לא היה זה. אז המשכתי ואחרי התואר צריך לעבוד לא? וכבר יש לי מקצוע אז הלכתי לעבוד במשרד יח"צ. איכססס!! וגם זה לא היה זה ואז אחרי לא הרבה זמן מילה נולדה וזה כבר קשור לבלוג הקודם. והיא זאת שהפגישה אותי עם החופש להיות בלי מחויבות למצוא מקצוע רשמי, כי בתכל'ס אני עובדת עכשיו 24/7 בלהיות אמא אז איך שלא הכירו בזה כמקצוע שלפחות מקבלים גם משכורת בעבורו?

אז את הניצוץ הזה שמרתי. והאסימון הגדול נפל לי במעגל אימהות שישבתי בו עם מילה בת החודשיים וידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות כשאהיה גדולה, בעצם כבר עכשיו אני גדולה!! התרגשות ענקית עטפה אותי ואני ידעתי שמה שאני רוצה לעשות זה לחנוך אימהות בדרכן הראשונה, את כל מה שאני הרגשתי אני רוצה שאימהות אחרות גם ירגישו, אני רוצה שאימהות לא ישבו לבד בבית, שלאימהות יהיה עם מי לדבר ואת מי לשתף ואת מי לשאול שאלות, שאימהות יפגשו אימהות כמוהן כי ככה זה אמור להיות!! אני לא הרגשתי לבד כי לא הייתי לבד, הייתי עם גלית ולכן הקושי היה נסבל ויכולתי להכיל אותו ולהתמודד איתו. הייתי מחוברת ללידה מחדש שלי, דברתי אימהות כל היום כי זה מה שעניין אותי, הייתי כל כולי בהוויה ובחוויה לטוב ולרע והרגשתי שם טוב!! אבל איך לעזאזל הופכים את זה למקצוע?

שיטוט בגוגל הוביל אותי למרכז גדול דאז לאימהות ותינוקות שגם מלמד הנחיית קבוצות אחרי לידה , אך את המבחן שבזכותו אקבל תעודה לא יכולתי לעבור כי פחדתי להנחות קבוצה יותר נכון שקשקתי. אז מה עושים עכשיו לעזאזל???? אהה וגם הייתי בהריון שני כבר.

מילה שלי החופש שלי

מילה שלי בת 8, כבר בת 8 לא יואמן איך שהזמן טס לו.
מרגשת אותי הילדה הזאת ..
בת 29 הייתי כשמילה שלי נולדה, ילדה ראשונה לזוג הורים שביחד מגיל  17.

 ההיריון עבר עם בחילות ,הקאות השמנה וסכרת הריון שהפכה אותי לגמרי. הטוב בכל זה היה שלקחתי אותו כחופשה מחיים. אני זוכרת שזאת הפעם הראשונה שלי שבאמת הרשתי לעצמי לנוח בכיף ידעתי שאני בעבודת חיי, מגדלת לי תינוקת ברחם. בכלל לא האמנתי שאני מסוגלת להיות בהריון ,ללדת ולהיות אמא. אגב לעולם לא חלמתי על אימהות אולי בגלל שלא האמנתי ביכולותיי להחזיק את כל הדבר הענק הזה.

למזלי את כל החופשה היזומה הזאת העברתי עם חברתי הטובה גלית. היה לנו מזל גדול להיות ביחד בכל התקופה הזאת. לתמוך אחת בשנייה ,להשמין ביחד ומאוחר יותר גם לגדל את הקטנים ביחד בשבט הקטן שהקמנו לנו.

אז נחזור למילוש. הרופאים החליטו לזרז את הלידה. נכנסתי לזירוז בשבוע 38+4 ומילה נולדה בשבוע 39. בחישוב פשוט שכבתי במחלקת "סיכון גבוה" במאיר כמה ימים טובים. גם בית חולים הפחיד אותי עד מוות , היו לי ממש חרדות מבית חולים עד אז. אבל כשאין ברירה אין ברירה והרופאה החליטה לזרז כי ככה כתוב בפרוטוקול  של הריון עם סכרת אז מי אני שאתווכח (אפילו שכל המדדים היו פרפקט והתינוקת הייתה קטנה והכל בסדר).

טוב אז הלידה קרתה בסופו של דבר ביום שישי בשעה שבע בערב ומילה יצאה קטנה במשקל 2.615 ק"ג.  במקום בכי היא הוציאה מין שיעול שכזה. אני זוכרת היטב את זה שהסתכלתי עליה והיא ממש לא הייתה דומה לשום דבר שהכרתי עד אז. קטנטנה ואדומה עם אוזניים מקופלות (האוזניים שלי ישרות) בקיצר השוק היה גדול.

עוד שם בבית היולדות כשניסיתי להניק ולהתחבר אליה, דבר שלא היה פשוט בכלל וקרה רק בחודשים מאוחרים יותר (חודשיים שלושה אחרי) הבנתי שמשהו גדול ממני קורה כאן והוא לא בשליטתי.

האסימון שאני אמא עם כל המטען של המילה הזאת ממש לא ירד. עד היום לפעמים אני בשוק מזה שיש לי שני ילדים והם שלי ואני אמא שלהם האחת והיחידה!

אז בחופשת הלידה, החלטתי שזאת חופשה מהחיים הקודמים שהיו לי,מכל מה שאני מכירה כי אין ברירה גם. המזל הגדול שהייתה לי את גלית שם וגם את אמא שלי. אבל גלית ובנה יהונתן היו עוגן רציני. בכל יום 20 פעם ביום (לפחות)
הינו מדברות על קקי,הנקה, בכי, תסכולים, עייפות, בעל שמעצבן ומה לא? אהה גם על איך להרדים, על פליטות,מחלות וכל מה שאי אפשר לדבר עם אנשים רגילים שלא נמצאים באותו המקום שבו אנחנו הינו (כי זה הדבר האחרון שמעניין אותם).
הרגשתי שרק גלית בעולם כולו תבין על מה אני מדברת, תבין מה אני מרגישה ,שרק היא מסוגלת להחזיק איתי את הטלפון במשך שעה בשיחה מעניינת על צבע הקקי והכמות,שרק היא תבין למה איטן מעצבן אותי ורק היא תבין איזה קשה זה לא לישון וכך היה.

 לראשונה בחיי הרגשתי עוצמות פנימיים. עד שמילה נולדה למדתי ועבדתי אבל אף פעם לא באמת ידעתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. התחושה הייתה כאילו שום דבר לא נגע בי בלב באמת, לא הייתי מאושרת בשום מקום עבודה באמת, וידעתי שאני לא יכולה לוותר לעצמי ולהעביר את חיי במקום שלא נכון לי.

אחרי הלידה אני זוכרת שהייתי עומדת במטבח ונהנית מהרגע, מאושרת שאני יכולה לעשות מה שבא לי (אני יודעת שיש נשים שיחשבו שאני משוגעת כי אצלן אימהות שינתה את החיים מהקצה לקצה עם תחושה שהן לא יכולות לעושות מה שבא להן, אבל אני הרגשתי משהו אחר) . לא דופקת חשבון לאף אחד שאני בבית יש לי לגיטימציה להיות בבית ,ילדתי תינוקת, לא צריכה ללכת לשום עבודה שאני לא אוהבת, אני חופשיה ללכת לבית קפה, חופשיה ללכת לגלית, חופשיה להכין איתה צהריים חופשיה .. הייתה תחושה שלמה בכל הכאוס של אחרי הלידה והיה כאוס. תחושה של חזרה לבית פנימי כזה, למקום שנכון לי למקום שחיפשתי בתוכי שנים ולא מצאתי. הייתי לראשונה בחיי בבית של הלב שלי שלמה. מילה שלי הפגישה אותי לראשונה עם הלב שלי,עם המהות הכי פנימית עם דנה האמיתית זאת שחיפשתי עד אז.

איך שנולדה הסתכלתי עליה והרגשתי שיש כאן משהו אחר, שמילה היא נשמה עתיקה שהגיעה ללמד אותי דברים ששכחתי. קיטש ככל שזה ישמע לכן זאת המציאות וככה זה היה. עד היום היא מפגישה אותי עם הלב שלי, עם הלב שלה. עם התום שלה,עם הצחוק שלה, עם האהבה שלה, עם הפרגון והמילים הטובות שלה.. אלך למחות את הדמעות שלי בינתיים. ונתראה בפרק הבא

דנה