מילה שלי החופש שלי

מילה שלי בת 8, כבר בת 8 לא יואמן איך שהזמן טס לו.
מרגשת אותי הילדה הזאת ..
בת 29 הייתי כשמילה שלי נולדה, ילדה ראשונה לזוג הורים שביחד מגיל  17.

 ההיריון עבר עם בחילות ,הקאות השמנה וסכרת הריון שהפכה אותי לגמרי. הטוב בכל זה היה שלקחתי אותו כחופשה מחיים. אני זוכרת שזאת הפעם הראשונה שלי שבאמת הרשתי לעצמי לנוח בכיף ידעתי שאני בעבודת חיי, מגדלת לי תינוקת ברחם. בכלל לא האמנתי שאני מסוגלת להיות בהריון ,ללדת ולהיות אמא. אגב לעולם לא חלמתי על אימהות אולי בגלל שלא האמנתי ביכולותיי להחזיק את כל הדבר הענק הזה.

למזלי את כל החופשה היזומה הזאת העברתי עם חברתי הטובה גלית. היה לנו מזל גדול להיות ביחד בכל התקופה הזאת. לתמוך אחת בשנייה ,להשמין ביחד ומאוחר יותר גם לגדל את הקטנים ביחד בשבט הקטן שהקמנו לנו.

אז נחזור למילוש. הרופאים החליטו לזרז את הלידה. נכנסתי לזירוז בשבוע 38+4 ומילה נולדה בשבוע 39. בחישוב פשוט שכבתי במחלקת "סיכון גבוה" במאיר כמה ימים טובים. גם בית חולים הפחיד אותי עד מוות , היו לי ממש חרדות מבית חולים עד אז. אבל כשאין ברירה אין ברירה והרופאה החליטה לזרז כי ככה כתוב בפרוטוקול  של הריון עם סכרת אז מי אני שאתווכח (אפילו שכל המדדים היו פרפקט והתינוקת הייתה קטנה והכל בסדר).

טוב אז הלידה קרתה בסופו של דבר ביום שישי בשעה שבע בערב ומילה יצאה קטנה במשקל 2.615 ק"ג.  במקום בכי היא הוציאה מין שיעול שכזה. אני זוכרת היטב את זה שהסתכלתי עליה והיא ממש לא הייתה דומה לשום דבר שהכרתי עד אז. קטנטנה ואדומה עם אוזניים מקופלות (האוזניים שלי ישרות) בקיצר השוק היה גדול.

עוד שם בבית היולדות כשניסיתי להניק ולהתחבר אליה, דבר שלא היה פשוט בכלל וקרה רק בחודשים מאוחרים יותר (חודשיים שלושה אחרי) הבנתי שמשהו גדול ממני קורה כאן והוא לא בשליטתי.

האסימון שאני אמא עם כל המטען של המילה הזאת ממש לא ירד. עד היום לפעמים אני בשוק מזה שיש לי שני ילדים והם שלי ואני אמא שלהם האחת והיחידה!

אז בחופשת הלידה, החלטתי שזאת חופשה מהחיים הקודמים שהיו לי,מכל מה שאני מכירה כי אין ברירה גם. המזל הגדול שהייתה לי את גלית שם וגם את אמא שלי. אבל גלית ובנה יהונתן היו עוגן רציני. בכל יום 20 פעם ביום (לפחות)
הינו מדברות על קקי,הנקה, בכי, תסכולים, עייפות, בעל שמעצבן ומה לא? אהה גם על איך להרדים, על פליטות,מחלות וכל מה שאי אפשר לדבר עם אנשים רגילים שלא נמצאים באותו המקום שבו אנחנו הינו (כי זה הדבר האחרון שמעניין אותם).
הרגשתי שרק גלית בעולם כולו תבין על מה אני מדברת, תבין מה אני מרגישה ,שרק היא מסוגלת להחזיק איתי את הטלפון במשך שעה בשיחה מעניינת על צבע הקקי והכמות,שרק היא תבין למה איטן מעצבן אותי ורק היא תבין איזה קשה זה לא לישון וכך היה.

 לראשונה בחיי הרגשתי עוצמות פנימיים. עד שמילה נולדה למדתי ועבדתי אבל אף פעם לא באמת ידעתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. התחושה הייתה כאילו שום דבר לא נגע בי בלב באמת, לא הייתי מאושרת בשום מקום עבודה באמת, וידעתי שאני לא יכולה לוותר לעצמי ולהעביר את חיי במקום שלא נכון לי.

אחרי הלידה אני זוכרת שהייתי עומדת במטבח ונהנית מהרגע, מאושרת שאני יכולה לעשות מה שבא לי (אני יודעת שיש נשים שיחשבו שאני משוגעת כי אצלן אימהות שינתה את החיים מהקצה לקצה עם תחושה שהן לא יכולות לעושות מה שבא להן, אבל אני הרגשתי משהו אחר) . לא דופקת חשבון לאף אחד שאני בבית יש לי לגיטימציה להיות בבית ,ילדתי תינוקת, לא צריכה ללכת לשום עבודה שאני לא אוהבת, אני חופשיה ללכת לבית קפה, חופשיה ללכת לגלית, חופשיה להכין איתה צהריים חופשיה .. הייתה תחושה שלמה בכל הכאוס של אחרי הלידה והיה כאוס. תחושה של חזרה לבית פנימי כזה, למקום שנכון לי למקום שחיפשתי בתוכי שנים ולא מצאתי. הייתי לראשונה בחיי בבית של הלב שלי שלמה. מילה שלי הפגישה אותי לראשונה עם הלב שלי,עם המהות הכי פנימית עם דנה האמיתית זאת שחיפשתי עד אז.

איך שנולדה הסתכלתי עליה והרגשתי שיש כאן משהו אחר, שמילה היא נשמה עתיקה שהגיעה ללמד אותי דברים ששכחתי. קיטש ככל שזה ישמע לכן זאת המציאות וככה זה היה. עד היום היא מפגישה אותי עם הלב שלי, עם הלב שלה. עם התום שלה,עם הצחוק שלה, עם האהבה שלה, עם הפרגון והמילים הטובות שלה.. אלך למחות את הדמעות שלי בינתיים. ונתראה בפרק הבא

דנה